החלטה בתיק רע"פ 4270/03

השופט מ' חשין:

           חברה מנהלת עסק ברישיון. במיסגרתו של אותו עסק מפעילה החברה מיתקן המשמש את צורכי החברה בלבד וזר לא יעשה בו שימוש. הפעלתו של המיתקן בנפרד מעיסקה של החברה טעונה רישיון על-פי דין. והשאלה: האם הפעלתו של המיתקן בתוככי המיפעל, בשילוב עם פעילותו של המיפעל, וכחלק אינטגראלי מפעילות המיפעל, מחייבת אף-היא רישוי המיתקן בנפרד מרישויו של המיפעל. זו השאלה שהונחה לפיתחנו ובה הוטל עלינו להכריע.

עיקרי העובדות שלעניין וההליכים שהיו עד כה

2.        המשיבה, חברת תנובה בע"מ (תנובה), מפעילה בעיר פתח-תקווה מרכז להפצת מוצריה באמצעות משאיות. לשמירת ניקיונן נשטפות המשאיות במיתקן שטיפה הממוקם במיתחם מרכז ההפצה. על ארבע אלו אין חולקים: אחת, כי תנובה מחזיקה ברישיון עסק לניהול מרכז ההפצה; שתיים, כי מיתקן השטיפה משמש אך-ורק לשטיפת משאיותיה של תנובה וכי זר לא יעשה בו שימוש; שלוש, כי תנובה אינה גובה כל תמורה עבור השטיפה במיתקן. ארבע, כי על-פי סעיף 8.6(ג) לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995 (הצו או צו רישוי עסקים), מהווה רחיצתם של כלי-רכב עסק טעון רישוי.

3.        ביום 3.12.00 הוגש כנגד תנובה כתב אישום לבית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח-תקווה. כדברו של כתב האישום, בביקורת שערך מפקח מטעם עיריית פתח-תקווה במיתחם של תנובה, נמצא כי מיתקן שטיפת המשאיות - שהינו, כאמור, עסק טעון רישוי - מופעל ללא רישיון עסק. תנובה הואשמה, אפוא, בעיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, עבירה לפי סעיפים 4 ו-14(א) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ט-1968 (החוק או חוק רישוי עסקים).

4.        השאלה בה נחלקו בעלי-הדין לפני בית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח-תקווה (השופטת א' באום-ניקוטרה) היתה, האם טעון הוא מיתקן השטיפה רישיון עסק נפרד או שמא רישיון העסק שהוצא למרכז ההפצה מכיל ממילא גם רישיון להפעלת מיתקן השטיפה. בית-המשפט קבע כי הכרעתו בדין תיגזר מן השאלה אם מבחינה פונקציונלית נפרד הוא מיתקן השטיפה מן העסק העיקרי או אם מהווה הוא חלק בלתי-נפרד מן העסק העיקרי. בבוחנו שאלה זו הוסיף בית-המשפט וקבע כי אין המיתקן פתוח לקהל הרחב; כי אין הוא משמש לעשיית רווחים; וכי אין הוא משרת גורמים זרים זולתי תנובה לבדה, אף לא את עובדי החברה. המסקנה הנדרשת מכל אלה, היא, כך קבע בית-המשפט, כי הפעלת המיתקן נעדרת כל צביון מסחרי וכי אין הוא אלא חלק טפל של העסק העיקרי. ומכאן, כך סיכם בית-המשפט, מיתקן השטיפה אין הוא כלל "עסק" הנצרך לרישיון עסק לעצמו. תנובה זוכתה אפוא בדין.

5.        בערעור המדינה לבית-המשפט המחוזי נחלקו הדעות. שופטות הרוב (השופטות נ' אחיטוב וד' ברלינר) קבעו - בניגוד להכרעתו של בית-משפט השלום - כי עסק של שטיפת מכוניות עסק טעון-רישוי הוא, ואולם - כך הוסיפו והחליטו - פעילות שטיפת כלי-רכב בנסיבות העניין אינה אלא פעילות טפלה לעסק ההפצה; פעילות זו אינה עומדת לעצמה ואין להפרידה מעסק ההפצה; וכמסקנה נדרשת מכאן אין המדובר בעסק טעון רישוי לעצמו. וכיצד ייעשה הפיקוח על פעילות המיתקן? תשובתו של בית-המשפט היתה כי זאת ייעשה על דרך הוספת תנאים לרישיון העסק העיקרי. מנגד, שופט המיעוט (השופט ז' המר) קבע כי יש לראות את מיתקן השטיפה כבעל צביון מסחרי ומכאן שנדרש הוא לרישיון עסק לעצמו.

6.        כך הונחה הסוגייה לפיתחנו, ובהסכמת באי-כוח בעלי-הדין החלטנו לדון בבקשה למתן רשות ערעור כבערעור.

השאלה שבמחלוקת

7.        וזו היא השאלה שבמחלוקת: האם מיתקן השטיפה המופעל בידי תנובה במרכז ההפצה - עסק טעון-רישוי הוא כהוראת חוק רישוי עסקים? אין חולקים לפנינו כי הפעלת מיתקן לשטיפת כלי-רכב - באשר הוא - מהווה עסק טעון-רישוי על-פי החוק וצו רישוי עסקים. השאלה אינה אלא, אם הפעלת המיתקן בתוככי עסק אחר - לענייננו: בתוככי מרכז ההפצה - ובמשולב לפעילותו של אותו עסק, משנה את אופי הפעילות והופכת עסק טעון-רישוי להיותו עסק שאינו טעון-רישוי? לשון אחר: האם שילובו של מיתקן השטיפה כחלק בלתי-נפרד מפעילותו של עסק אחר וכטפל לאותו עסק מוחקת את אופיו כעסק טעון-רישוי לעצמו? שאלה ראשה זו נחלקת לשאלות-מישנה: אחת, מהו "עסק" העשוי להיות עסק טעון-רישוי? שתיים, מהם המיבחנים שיקבעו בעניינו של עסק המשולב בעסק אחר? לשאלות אלו נידרש בהמשך דברינו להלן ואולם בראשית הבה נתוודע לדברי-החוק שלעניין.

המיתווה הנורמטיבי

8.        תחילתו של מסע הפרשנות הוא בהוראות חוק רישוי עסקים. כדברו של סעיף 4 שלחוק, לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם בידו רישיון לדבר, והוראת סעיף 1(א) לחוק מסמיכה את שר הפנים לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי (בנושא הסמכה זו נרחיב עוד להלן). מכוח סמכותו זו ציווה שר הפנים את צו רישוי עסקים, ולפי פריט 4.6.ד. בו (בפרק "מזון") פעילות של "הובלתו, הפצתו או חלוקתו" של "מזון ומרכיביו לרבות משקאות" היא עסק טעון רישוי. בפרק "רכב ותעבורה" נקבע - בפריט 8.6.ג. - כי פעילות של רחיצת כלי-רכב גם היא עסק טעון רישוי. כהוראת סעיף 14 לחוק, עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון מהווה עבירה פלילית.

סיכום ביניים

9.        למדנו עד כה כי מרכז ההפצה של תנובה בפתח-תקווה עסק טעון רישוי הוא, וכי תנובה מחזיקה בידה רישיון להפעלתו של אותו מרכז. כן ראינו כי בתחומיו של מרכז ההפצה, וכחלק אינטגרלי מפעילותו, מפעילה תנובה מיתקן לשטיפת מכוניות; והגם שמיתקן מעין-זה - לעצמו - אף הוא עסק טעון רישוי, אין בידי תנובה רישיון נפרד להפעלתו ולטענתה אף אין היא נדרשת לרישיון.

           הנה נעבור עתה לבחינתן של השאלות שהוטל עלינו להכריע בהן.

"עסק" - מהו? האם מיתקן השטיפה הוא "עסק"? הכוונה להפיק רווחים

10.      השאלה הראשה שלעניין היא, האם מיתקן השטיפה בתוככי מרכז ההפצה של תנובה "עסק" הוא כהוראתו וכמשמעותו בחוק רישוי עסקים? שאם אין הוא "עסק" - כהכרעתו של בית-משפט השלום - תיפטר תנובה ממילא מעונשו של חוק רישוי עסקים.

11.      חוק רישוי עסקים - כשמו וכתוכנו - מחיל עצמו על "עסק" - וברבים "עסקים" - וכך הוא צו רישוי עסקים אשר צווה מכוחו של אותו חוק. ומהו אותו "עסק"? החוק בגופו אין בו הגדרה למושג של "עסק", וכהנחיית הפרשנות הראשונה נדרשים אנו לפיענוח הוראתו ומשמעותו של המושג ללשון הבריות המשתמשות בו ביומיום. אם כך נעשה, נלמד ונדע כי המושג "עסק" נועד לתאר פעילות בעלת אופי מיסחרי המיועדת, ככלל, לראות בה רווח. וכהגדרתו של אבן-שושן במילונו: "מפעל מסחרי או חרשתי שאדם עוסק בו בקביעות". אכן, בלשון הבריות המושג "עסק" משמיענו פעילות כלכלית-מסחרית המיועדת לרווחים, ואילו פעילות שלא נועדה לצורכי רווח נתקשה לקרוא לה "עסק". כך הוא בלשון היומיום, לא כן הוא בשוותנו נגד עינינו את תכלית החוק. ראו והשוו: ע"פ 288/66 טופרובר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4) 293, 296-295.

12.      תכליתו של החוק נקבעה בראשו מפורשות. וכציוויו של המחוקק בהוראת סעיף 1(א) שלחוק: